הסטיגמה כלפי אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית. מתוך הדס לידור, נ. ולכמן, מ (2007). שיקום והחלמה בבריאות הנפש

 

  הסטיגמה כלפי אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית

 

אמיר טל

 

אם נטמין זרע באדמה צחיחה והוא ימאן לצמוח, האם נשאל מה לא בסדר עם הזרע?

לא. אנו מבינים שחיים אינם מסוגלים להשתרש באדמה צחיחה. לכן לא נאשים את הזרע, אלא נבחן את הסביבה בה אנו מבקשים לזרוע ונסיק שהבעיה היא בבצורת (Deegan, 2002 ).

 

מילים אלו משקפות את המציאות של רוב המתמודדים עם מוגבלות בכלל ועם מוגבלות פסיכיאטרית בפרט. בבואם להכות שורש בקרקע החברתית הם נתקלים בבורות, בפחד, בדעות קדומות ובאפליה חברתית. בפרק זה אתאר בקצרה את הסטיגמה והאפליה החברתית שמהן סובלים אנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית ואת ההשלכות הרבות שלהן על חיי המתמודדים.  במהלך הפרק אצטט מדבריהם של המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית ובני משפחותיהם המתארים את חוויותיהם הקשורות לסטיגמה ולאפליה החברתית.

 

הקדמה

אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש מפתחים מודלים טיפוליים ושיקומיים על מנת לסייע לאנשים המתמודדים עם מוגבלות  פסיכיאטרית. התהליך הטיפולי והשיקומי מורכב מהתערבויות מגוונות שמטרתן שיפור איכות החיים והגדלת ההזדמנויות בתחומי החיים השונים של האדם המתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית. האמצעים להשגת המטרה כוללים: אסטרטגיות לשליטה על הסימפטומים של המחלה, איזון תרופתי, טיפול קהילתי, תעסוקה נתמכת, הקניית כישורי חיים, שיקום קוגניטיבי וטיפול משפחתי. המשותף לכל ההתערבויות הטיפוליות והשיקומיות הוא המאמץ לסייע לאנשים המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית לחיות בשלום עם האתגרים שהמחלה מעמידה בפניהם, כך שיוכלו להשיג בצורה הטובה ביותר את המטרות שהציבו לעצמם (Corrigan, 2005).

            המטרה של אנשי הטיפול ברורה אם כן וניתנת להשגה: הם מבקשים לעזור לאנשים להתגבר על הקשיים והאתגרים שהסימפטומים מעמידים בפניהם, כדי שיוכלו לחיות חיים מלאים ומספקים, תוך השגת רוב המטרות שהציבו לעצמם בכל תחומי החיים: עבודה טובה עם תגמול הוגן, מקום מגורים שבו יבחרו, חיי משפחה וחיי חברה. אולם המציאות לא תואמת תמיד את המטרה - כשאנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית מוצאים עבודה, לא אחת מגלה המעסיק כי לעובד יש היסטוריה "נפשית" ומיד מוצא תירוץ להפסיק את העסקתו; כשמוצאים דירה, בעל הבית חושש כי ייעשה נזק לרכושו; כשמכירים בן או בת זוג ומתגלה דבר המחלה, הצד השני מנתק קשר (Corrigan, 2005).

המסקנה העולה מכך היא שסיוע במציאת מקום עבודה, מקום מגורים ופיתוח קשרים חברתיים אינו קשור רק לתהליך הטיפולי והשיקומי. האופן שבו החברה מגיבה לאנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית ממלא תפקיד מכריע במשוואה של השיקום וההחלמה, בעיקר לנוכח העובדה שתהליך השיקום נעשה בחברה ולא עוד במוסדות כוללניים המורחקים מהחברה.  

מתוך ההבנה כי לחברה יש חלק משמעותי בשיקום ובהחלמה של המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית עולה הצורך בראייה מערכתית רחבה יותר. גישה מערכתית זו צריכה להיות מיושמת במה שאני מכנה "מערך התערבויות מקביל"- עשייה אל מול המתמודדים בפיתוח מיומנויות שייסעו להם להשיג את המטרות שהציבו לעצמם בחיים, ובמקביל עשייה אל מול החברה שתאפשר למתמודדים ליישם את המיומנויות שרכשו במהלך תהליך הטיפול והשיקום. עשייה המתמקדת רק בצד אחד פוגעת בתהליך השיקום וההחלמה. בהמשך הפרק אציג מספר השלכות העלולות לנבוע מטיפול בחלק אחד בלבד של מערך ההתערבויות.

 

      הסטיגמה בתחום בריאות הנפש היא לא רק כלפי המתמודדים עם מוגבלות

      פסיכיאטרית. הסטיגמה חלה גם על המשפחות של המתמודדים, אנשי המקצוע,

      הטיפול הפסיכולוגי, הטיפול התרופתי והטיפול בנזעי חשמל.

     (Sartrius & Schulze, 2005)

 

 

הסטיגמה הציבורית

 

 הסטיגמה הציבורית מוגדרת כצורה שבה אנשים בחברה מתייחסים לקבוצה חברתית על פי הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיימות כלפי אותה קבוצה (Corrigan and Watson 2002).  קוריגן (2004) מציג מודל המתאר את הגורמים הקוגניטיביים וההתנהגותיים המובילים לסטיגמה ואפליה כלפי המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית. המכניזם של הסטיגמה כולל שלושה שלבים (Corrigan & Kleinlein, 2005).

שלב הזיהוי

השלב שבו חברים בקהילה מזהים כי האדם מתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית. הזיהוי מתבצע באמצעות ארבעה פרמטרים (Corrigan, 2000; Penn & Martin, 1998):

(1) זיהוי על פי סימפטומים פסיכיאטרים, כגון: התנהגות מוזרה, התנהגות אפקטיבית בלתי הולמת, שפה לא ברורה ושיחה בקול רם בין האדם המתמודד לבין עצמו; (2) זיהוי על פי כישורים חברתיים לקויים הכוללים שפת גוף שאינה מתאימה לאירוע, בחירת נושאי שיחה שאינם קשורים למהלך האינטראקציה ואי יצירת קשר עין;  (3) זיהוי על פי מראה חיצוני מוזנח והיגיינה אישית ירודה; (4) זיהוי ותיוג האדם כמתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית.    

שלב הסטריאוטיפים והדעות הקדומות

סטריאוטיפ הוא תיאור מוגזם האמור לחול על כל האנשים השייכים לקבוצה מסוימת. דעה קדומה היא הסכמה עם הסטריאוטיפ, דבר המוביל לתגובה רגשית.

סטריאוטיפים נחשבים כיעילים, כיוון שהם נגישים ולא דורשים מאמץ בפיענוח הסיטואציה החברתית. הבעיה נוצרת כאשר הנוחות או "החסכנות הקוגניטיבית" באה על חשבון דיוק בעובדות לגבי קבוצה חברתית מסוימת. הסטריאוטיפים הנפוצים הם אלו: אנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית הם אנשים בלתי צפויים ומסוכנים; הם לא אחראים; הם חסרי יכולת לקבל החלטות לגבי חייהם ולכן מישהו צריך לקבל את ההחלטות במקומם; הם אשמים במחלתם ;וחסרי סיכוי להחלים מהמחלה (Brockington, Hall, Levings & Murphy, 1993; Corrigan et al., 2000; Wahl, 1995)..

 

באחת הפעמים שהשתחררתי מבית החולים, העובד הסוציאלי שלי אמר לי: קבלי את

המציאות. את תוכלי להיות פקידה בחנות מספר חודשים בשנה. כאשר תהיי מבוגרת

יותר, תתאשפזי הרבה יותר. את פשוט לא מציאותית אם את מצפה ליותר מכך.

(Orrin, 1997, p.141)         

 

בספרות מתוארים שלושה תרחישים אפשריים בשלב זה המשפיעים על הסטיגמה הציבורית (Corrigan, 2004 ) . בתרחיש הראשון האדם מודע לסטריאוטיפים השליליים אך אינו מאמץ אותם. בתרחיש השני האדם מודע לסטריאוטיפים השליליים, אך אינו מאמץ אותם, אלא מאמץ עמדות ורגשות חיוביים כלפי הקבוצה אליה מופנית הסטיגמה. התגובה הרגשית החיובית עשויה להוביל להתנהגות חיוביות כלפי הקבוצה ברמה החברתית. בתרחיש השלישי האדם מודע לסטריאוטיפים השליליים, מאמץ אותם וחווה תגובה רגשית שלילית כלפי הקבוצה אליה מופנית הסטיגמה. אימוץ הסטריאוטיפים בשילוב עם התגובה הרגשית השלילית עלולה להוביל לאפליה חברתית כלפי אנשים הנכללים בקבוצה אליה מופנית הסטיגמה (ראה טבלה 1).

 

אני יכולה לדבר, אבל אני לא נשמעת. אני יכולה להעלות הצעות, אבל לא מתייחסים

אליהן ברצינות. אני יכולה להשמיע את מחשבותיי, אך הן נתפסות כדלוזיות. אני יכולה

לתאר את החוויות שלי, אך הן יכולות להתפרש כפנטזיות. התיוג שלנו כחולים פסיכיאטריים משמעותו   מציאות שלעולם אינה מרפה מאתנו; מציאות שמעצבת את זהותנו ללא יכולת להיפטר ממנה... פעמים רבות מדי המאמצים שלנו להתמודד אינם זוכים ליחס רציני  או "מותאמים" לסימפטומים של המחלה (Leete, 1993).

 

שלב האפליה

אפליה היא כל מעשה המהווה התייחסות לא שוויונית לקטגוריות שונות של אנשים. מושג זה מציין את השתקפותן המעשית של דעות קדומות. בדומה לדעות קדומות, אפליה יכולה להיות חיובית – כשהיא מעניקה זכויות יתר, או שלילית – כשהיא מציבה מכשולים בפני הקבוצה שאליה מופנות הדעות הקדומות (Macionis, 1997 ). האפליה החברתית לובשת צורות רבות והעיקריות הן:

·     חוסר נכונות לסייע לאדם המתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית, כיוון שהוא אחראי להיותו חולה. הרציונל העומד בבסיס התפיסה הוא כי מחלות פסיכיאטריות נובעות מאישיות חלשה או מעצלות, ולכן אם האדם המתמודד יחליט להיפטר מהסימפטומים הם אכן ייעלמו.

·     הימנעות מיחסי גומלין עם אדם המתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית. כך למשל, בעל דירה לא יאפשר למתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית לשכור את דירתו.

·     הפרדה לפיה אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית ישהו במוסדות סגורים מחוץ לחברה. הפרדה זו תאפשר לצוות העובדים לטפל במתמודדים ולשלוט בהתנהגויות שלהם.

·     כפייה על אנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית להתגורר במוסדות כוללניים (בתי חולים או בתי מעצר), זאת כיוון שהמתמודדים אינם מסוגלים לקבל החלטות נכונות לגבי חייהם, והם עלולים להיות מסוכנים לעצמם ולחברה.

 

 

האפליה כלפי המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית אינה רק מעשה של אנשים יחידים בחברה, אלא גם משקפת אפליה מוסדית. האפליה המוסדית מזיקה הרבה יותר, שכן  היא מייצגת עמדות או  מעשים הטבועים בעצם פעולתם של מוסדות החברה (Pincus, 1996, 1999a). כך למשל, הציבור הרחב של  המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית זוכה ליחס לא שוויוני בכל הנוגע לשירותי הבריאות שהוא זכאי להם לפי חוק ( ביטוח בריאות מוגבל, סל תרופות מועט יחסית לשאר המחלות), לשירותי התעסוקה (ניצול כוח העבודה ללא תמורה הולמת) ולשירותי רשויות החוק (שימוש מיותר בכוח ומעצרים מיותרים).

בטבלה 1 מוצגות העמדות ואופי ההתנהגות המפלה של שש קבוצות חברתיות המוגדרות כקבוצות כוח (Power Groups). אלו קבוצות חברתיות שיש להן הכוח להשפיע על הזדמנויות החיים של המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית, לטובה או לרעה (Corrigan, 2004). פיתוח "מערך התערבויות מקביל" מכוון בעיקר כלפי קבוצות כוח אלה.

 

קבוצות מטרה

 עמדות

אופי ההתנהגות המפלה

הקשר חברתי

בעלי דירות

 

מעסיקים

 

 

  • המתמודדים הם אנשים מסוכנים.
  • המתמודדים הם אנשים לא אחראיים.
  • סירוב להשכיר דירות למתמודדים.
  • סירוב להנגיש את הדירה למתמודד.

 

  • סירוב להעסיק מתמודדים.
  • סירוב להנגיש את מקום העבודה.

 

 

  • כלכלי

 

  • כלכלי

 

 

 

 

 

  • שליטה

 

 

 

 

 

  • פוליטי

 

אנשי מקצוע

 

רשויות החוק 

§         המתמודדים הם אנשים בעלי יכולות מוגבלות.

§         המתמודדים אחראים למצבם.

  • לא תמיד מאפשרים שימוש בשירותים הקיימים בתחום.
  • טיפול ואשפוז בכפייה.

 

 

  • מעצרים שלא לצורך.
  • שימוש לקוי בשירותים הקיימים בתחום בריאות הנפש.

 

 

 

קובעי מדיניות

§         סיכויי ההחלמה של מחלות פסיכיאטריות נמוכים.

§         המתמודדים הם אנשים פסיביים.

§         הקצאת משאבים לא מספקת לתחום   בריאות הנפש.

§         חוסר אכיפה בתחום האפליה כלפי המתמודדים מוגבלות פסיכיאטרית.

 

התקשורת

חיזוק והנצחה של הסטיגמה כי אנשים המתמודדים עם מוגבלות   פסיכיאטרית הם אנשים מסוכנים ובלתי צפויים.                    

§         כלכלי

     

 

Adopted from: "Beat the Stigma and Discrimination! Four Lessons for Mental HealthAdvocates", by P.W. Corrigan, 2004, Center for Psychiatric Rehabilitation at Evanston Northwestern Healthcare and The ChicagoConsortium for Stigma Research.

 

 

 

ההשפעה של הסטיגמה והאפליה לא מסתכמת רק ברמה החברתית, אלא משפיעה רבות גם על הרמה האישית כפי שנראה בסעיף הבא.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   

סטיגמה עצמית

 

הסטיגמה העצמית מוגדרת כצורה שבה הפרט מתייחס לעצמו בהתאם לסטיגמה הקיימת כלפי קבוצה שאליה הוא משתייך (Corrigan, 1998; Holmes & River, 1998).ההשפעה של הסטיגמה והאפליה על המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית היא רחבה וכוללת את כל תחומי חייהם. בנוסף להשפעה שיש להן על מאמצי הטיפול והשיקום הכוללים סיוע במציאת תעסוקה, בדיור ובחיי חברה – הן משפיעות רבות גם על רצונם של אנשים לפנות לטיפול (Surgeon General Report, 1999). חוסר פנייה לטיפול עלול לגרום להחמרה בסימפטומים, וזו בדרך כלל גורמת לכך שהטיפול יהיה ארוך יותר ויעיל פחות. 

כאשר מתייחסים להשפעות הסטיגמה העצמית על הפרט נהוג להבחין בשלוש תגובות אפשריות  (Corrigan & Calabrese, 2005) :

הפנמה והסכמה עם הסטיגמה הציבורית

הסכמה עם הסטיגמה הציבורית והחלתה על העצמי עלולות לנבוע מתהליך החיברות של הפרט. חיברות היא ההתנסות החברתית המתמדת שבאמצעותה אנו מפתחים את הפוטנציאל האנושי הגלום בנו ולומדים את דפוסי התרבות שלנו (1997,(Macionis . תהליך החיברות מתחיל מהמסר המועבר לפרט על ידי סוכני החברות הראשוניים (משפחה גרעינית בדרך כלל) דרך המסרים המועברים באמצעות סוכני החברות המשניים (חברים, קבוצת השווים) וכלה במסרים המועברים בתקשורת בנוגע למחלות פסיכיאטריות. מסרים אלו עלולים לגרום לפגיעה בדימוי העצמי ובערך העצמי של הפרט (Corrigan, 1998, Crocker & Lawrence, 1999).

 

כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה

בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'יקל

 ומיסטר הייד, רוצחים פסיכופטים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי

אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי

הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם (Deegan, 1997a, p.371   

 

הפגיעה בדימוי ובערך העצמי יכולה לגרום לאדם לצמצם את הקשרים החברתיים כדי למנוע דחייה חברתית ובושה. טיבה של ההימנעות הוא להתרחב עד כדי צמצום משמעותי של חיי הפרט גם בתחומי העבודה, הפנאי והמשפחה. מאפיינים קוגניטיביים נוספים הקשורים להפנמת הסטיגמה הציבורית והחלתה על העצמי  כוללים: בושה, פסימיות, חוסר מוטיבציה, חרדה חברתית, חוסר אונים נרכש ואף סימפטומים שליליים (Link, Struening, Neese-Tode, Asmussen, & Phelan, 2001; Markowitz, 1998; Perlick et al., 2001, Sirey et al., 2001; Wright & Gronfein & Owens , 2000).

ההשפעה של הסטיגמה העצמית על "התמונה הקלינית" של האדם המתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית לא נחקרה מספיק, וחשוב להרחיב את המחקר בתחום זה. כחלק מהמחקר חשוב להמשיך ולפתח מבחנים הרגישים לסטיגמה העצמית כ"אבחנה מבדלת" לסימפטומים הנובעים ישירות מהמחלה.

 

הפנמת הסטיגמה הציבורית ותיעול הרגשות השליליים להעצמה אישית

ישנם אנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית, מכירים את הסטיגמה והאפליה הקיימת ויוצאים נגדם (למשל(Chamberlin, 1978; Deegan, 1990 . תוך כדי  מרד זה, המתמודדים עוברים תהליך של העצמה אישית. הם מעורבים יותר בטיפול שלהם, דוחפים לשינוי באיכות הטיפול שלהם ולעיתים מעורבים בקביעת המדיניות הטיפולית והשיקומית בכלל. לכן, תגובת הנגד לחוסר הצדק החברתי משפיעה באופן משמעותי גם ברמת הפרט וגם ברמה החברתית. ברמת הפרט, ההעצמה האישית היא התרופה הטובה ביותר לסטיגמה העצמית ומסייעת רבות בשיקום ובהחלמה (Corrigan & Watson, 2002; Jacobson & Greenley, 2001; Ralph, 2000). ברמה החברתית, היציאה כנגד חוסר הצדק החברתי, מאפשרת למתמודדים לקחת חלק פעיל בקביעת המדיניות השיקומית והטיפולית, לערוך מחקרים בתחום בריאות הנפש ולפתח מודלים טיפוליים ושיקומיים (Dickerson, 1988).

 

הדבר שנתן לי את הכוח להילחם על חיים עצמאיים היה השנאה והכעס על

ההגבלות של העוני ואספקטים נוספים המקשים על החיים של המתמודדים,

 וכן היחס הסטיגמטי של החברה אלינו. ידעתי כי לא אוכל לשנות את הדעה

 הקולקטיבית של הציבור, אך נשבעתי כי אלחם כדי להתגבר על ההשפעות

 השליליות של הסטיגמה העצמית. ידעתי כי קבלה פסיבית של הסטיגמה מגבילה

 ומצמצמת באופן משמעותי את חייו של המתמודד. ((Gallo, 1994

 

 

 

התעלמות מהסטיגמה הציבורית

 ישנם אנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית ואינם מושפעים כלל מהסטיגמה, לא לחיוב ולא לשלילה. אצל אנשים אלה אין ירידה בדימוי ובערך העצמי ואין תהליך של העצמה עצמית כתוצאה מאי הסכמה עם חוסר הצדק החברתי. בקטגוריה זו נמצאים גם מתמודדים שלא מודעים למחלתם (אנוסוגנוזיה) או מתכחשים להיותם חולים.   

 

 

המשתנים המשפיעים על הדרך שבה הפרט יגיב לסטיגמה ברמה של העצמי הם מידת השייכות לקבוצה, רמת ההזדהות עם הקבוצה ומידת הלגיטימציה לעמדות ולהתנהגות של הציבור כלפי הקבוצה (Corrigan & Watson, 2002). להלן מספר שילובים בהם המשתנים הנ"ל משפיעים על הדרך שבה הפרט מגיב לסטיגמה:  כאשר הפרט מחשיב עצמו כמתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית, מזדהה עם הקבוצה של המתמודדים ולא חושב כי העמדות וההתנהגות השלילית של הציבור לגיטימיות, הוא יחווה רגשות של

כעס ויפעל כנגד הסטיגמה והאפליה – הן ברמה האישית והן ברמה החברתית (תהליך של העצמה אישית).

כאשר הפרט אינו מחשיב עצמו כמתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית והוא אינו מזדהה עם הקבוצה של אנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית, הוא לא יחווה שינוי אישי כתוצאה מהסטיגמה ומהאפליה. במצב זה משתנה הלגיטימציה אינו משפיע.

לבסוף, כאשר הפרט מחשיב עצמו כמתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית, מזדהה עם הקבוצה של   המתמודדים ומאמין כי העמדות וההתנהגות של הציבור כלפי המתמודדים היא לגיטימית,הוא יחווה פגיעה אישית (סטיגמה עצמית).

 

לסיכום חלק זה אני מבקש להבהיר נקודה חשובה הנוגעת לטיפול בסטיגמה העצמית. פעמים רבות עולה הטענה כי צמצום הסטיגמה העצמית הוא הפתרון לסטיגמה הציבורית. במילים אחרות, ברגע שאנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית יתגברו על הסטיגמה העצמית תיעלם גם הסטיגמה הציבורית. גישה זו, כמו רוב הטיפול והשיקום, מתמקדת במתמודדים ובאחריות שלהם למצבם, אך מתעלמת מהאחריות החברתית של הציבור לחיזוק ולהנצחה של הסטיגמה והאפליה (Corrigan & Calabrese, 2005, Corrigan & Watson, 2002). אמנם יש חשיבות לצמצום הסטיגמה העצמית ולטיפוח ההעצמה האישית, אך הסטיגמה והאפליה הן תופעות חברתיות בעלות עוצמה רבה, ולכן פעילות של יחידים לא תוכל לצמצם אותן. ניתן להבין את העוצמה הרבה של הסטיגמה והאפליה דרך הנושא של סטיגמה והתאבדות שיוצג בהמשך הפרק.

 

  

הדרך החיובית

 

אומנם פרק זה אינו עוסק בדרכים לצמצום הסטיגמה והאפליה, אך עקרון "החיוביות" חשוב להבנת המכניזם של הסטיגמה ולכן אתייחס אליו כאן.

לעמדות ולמעשים החיוביים כלפי אנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית תפקיד חשוב בתהליך ההחלמה (Corrigan, 2004). כפי שלסטיגמה ולאפליה יש אפקט הרסני על תהליך שיקום וההחלמה, כך לעמדות ולמעשים החיוביים יש השפעה בונה ומחזקת. ארגונים ואנשי מקצוע הפועלים לצמצום הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים עם מוגבלות פסיכיאטרית מתמקדים, בדרך כלל, בניפוץ המיתוסים השליליים, תוך הבאת הוכחות לכך שהסטריאוטיפים מופרכים (למשל, Open the doors, World Psychiatric Association). אולם חשוב לזכור כי  כאשר מנסים לשנות עמדות או התנהגויות שליליות, צריכים להציג עמדות והתנהגויות חיוביות שיהוו תחליף לאלו הקיימות.

העמדות החיוביות שיצגו להלן הן: החלמה, מטרות והעצמה אישית (Corrigan, 2005).

החלמה

מוגדרת כתהליך שבאמצעותו אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית בונים מחדש גשרים לעצמם, לחברה, לסביבתם ולעולמם הרוחני, תוך התמודדות עם תוצאות הסטיגמה הקיימת סביבם. החלמה היא תהליך של העצמה אישית, תהליך של הטמעת עמדות, רגשות, תפיסות ואמונות של האדם כלפי עצמו, כלפי אחרים וביחס לחיים באופן כללי. היא קשורה בתהליכים פנימיים ורגשיים עמוקים הדורשים שינוי בתפיסה העצמית. החלמה אין פירושה שהמוגבלות נעלמת, אלא שמתרחשת בנייה של זהות אישית וחברתית מתוך הכרה במוגבלות (הדס לידור, 2005). 

בניסיונות לצמצם את העמדו

הרשם לאתר