החלמה וקשר התקווה/ פטרישיה דיגן ד"ר לפסיכולוגיה

החלמה וקשר התקווה/ פטרישיה דיגן ד"ר לפסיכולוגיה

המאמר הוא נאום של ד"ר פטרישיה דיגן בועידה לבריאות הנפש ב-1996. הנאום כתוב מאד יפה לכן ציטטתי את החלקים החשובים. הסיכום הוא בעיקר השמטה של התפל ולא שינוי נוסח משום שזה מועבר בדרך מאד יפה.

"...צריך תקווה כדי להלחם בדיכוי של אלו שתויגו כחולי נפש. חייבים לסרב להוריד יצורי אנוש להגדרה של מחלות. אנו יכולים להעיד שאנשים שאובחנו כחולי נפש אינם חפצים, אינם דברים שניתן לפעול עליהם, אינם חיות או תתי אנוש, חייהם יקרים ובעלי ערך אינסופי. נלמד שנכי הנפש יכולים להפוך למומחים ביחס לעצמם, לקבל מחדש שליטה על חייהם ולהיות אחראים למסע שלהם להחלמה. אם אנו מצפים שכל אדם יגדל למלוא יכולתו- סביבתו חייבת להשתנות. לדוגמא: אם נשתול זרע במדבר ונראה שאיננו צומח, האם נשאל "מה לא בסדר עם הצמח ?" לא! הקשר האמיתי הוא להסתכל על הסביבה ולשאול "מה בסביבה צריך להשתנות על מנת שהזרע יוכל לצמוח ? ". צריך להפסיק לבדוק מה לא בסדר עם שורדי המערכת הפסיכיאטרית ולשאול "איך ניצור סביבה אנושית, מלאת תקווה ויחסי אנוש בריאים, בה אנשים יוכלו לגדול ? ". עבור אלה שאובחנו עם מחלת נפש, ושחיו במדבריות המייאשות של מוסדות ותוכניות בריאות הנפש, תקווה אינה רק מלה יפה, אלא עניין של חיים ומוות.

עבור רובנו זה התחיל בשיא פריחת הנעורים שלנו. תחילה לא ידענו מה זה. כמו גנב בלילה זה בא ושדד מאיתנו את הנעורים שלנו, את החלומות, השאיפות והעתיד שלנו. זה בא כמו סיוט לילה שלא יכולנו להתעורר ממנו. בגילאי 14, 17 או 22 אמרו לנו שיש לנו מחלה שאין לה תרופה. נתנו לנו תרופות שפגעו בדיבור ובתנועות שלנו, ששדדו מהגוף הצעיר שלנו את האנרגיה, וגרמו לנו ללכת בנוקשות כמו רובוטים. אמרו לנו שאם נמשיך לקחת את התרופות האלה כל חיינו, אולי נוכל להשתקם במידת מה. אמרו לנו שתרופות אלה טובות עבורנו, למרות שחשנו שהמינון הגבוה של התרופות האנטי-פסיכוטיות הופך אותנו לכלים ריקים, לאדישים. הרגשנו כמו נשמות חסרות כוח רצון, כמו מתים חיים. במינון כל כך גבוה, התרופות האנטי-פסיכוטיות פגעו באנושיות ובתחושת האני שלנו. רצינו כל כך לצאת מהאשפוז בבית החולים, חלק מאיתנו הצליחו אבל רובנו חזרנו הביתה וגילינו שהכול השתנה. החברים שלנו פחדו מאיתנו ונעדרו באופן מוזר, הם היו יותר מדי זהירים לידינו. המשפחות שלנו היו אכולות כאב וקרועות ברגשי אשם. אנחנו היינו מותשים אך רצינו לנסות. ניסינו לחזור לעבודה וללימודים. המצוקה הנוראה חזרה, וחיינו התנפצו מחדש. לאט לאט המסרים של חוסר תקווה וסטיגמה אשר מלאו את המקומות בהם קיבלנו טיפול חדרו פנימה והתחלנו להאמין במה שאמרו עלינו. מצאנו את עצמנו עוברים את השינוי הלא אנושי מאדם למחלה: "סכיזופרני", "אישיות מפוצלת", "דו-קוטבי" האישיות שלנו ותחושת האני המשיכו להתנוון כאשר למדנו מאנשי מקצוע להגיד: "אני סכיזופרני", "אני דו-קוטבי", "אני אישיות מפוצלת". וכל פעם שחזרנו על הפזמון הזה, תחושת צלם האנוש שבנו קטנה כאשר "המחלה" הופיעה מעלינו מאיימת וכל-יכולה, כמשהו שלימדו אותנו שאנחנו חסרי אונים מולו. אנשי מקצוע אמרו שהתקדמנו כאשר למדנו לזהות את עצמנו עם המחלה שלנו אך אנחנו לא הרגשנו שזו התקדמות. אנשי המקצוע שעבדו איתנו התעלמו מכל כך הרבה דברים שסבלנו מהם, הם למדו את מדע האובייקטים הפיזיים, לא מדע חברתי. אך הרבה ממה שעברנו היו פשוט חוויות אנושיות, חוויות כמו אובדן, צער, תדהמה, פחד ובדידות. אחד אחר השני חברינו, קרובי המשפחה שלנו, ואפילו המשפחות שלנו עזבו אותנו. אחד אחר השני אנשי המקצוע שבחיינו המשיכו בדרכם ונעשה קשה מדי לבטוח באיש. אחד אחר השני החלומות והתקוות שלנו נופצו. נראה היה שאיבדנו הכול, הרגשנו נטושים. שוב ושוב חזרנו לבית החולים, כשעזבנו את בית החולים כבר לא היתה שאלה "האם נשוב?" אלא "מתי נשוב?" הפסקנו לנסות להבריא. להתייאש היה פיתרון עבורנו, פיתחנו אסטרטגית הסתגלות של אי אכפתיות.

עד כה תיארתי איך זה מרגיש מבפנים. אך חברים, קרובי משפחה ואנשי מקצוע רואים את הייסורים והאדישות מבחוץ משם זה נראה כאילו האדם אינו מנסה יותר. מבחוץ קשה להאמין שיש שם אדם. מול אדם שנראה כאילו באמת לא איכפת לו, אדם עשוי לשאול את השאלה אותה אוליבר סקס מעלה: "האם נדמה שיש לו נשמה ?" או שמא המחלה אכלה את נשמתו? אני מציבה שאלה זו לכל אחד מאיתנו כאן היום. האם אדם יכול להפוך למחלה? האם סכיזופרניה יכולה לעכל את אישיותו של האדם, כך ששום דבר לא נשאר פרט למחלה? האדם הזה יהווה אתגר לאנושיות ולאפשרות שלנו להרגיש חמלה. אם נתייחס לאדם כאילו היה מחלה אנו נכנסים ליחסים של אני עם אובייקט. התייחסות לאדם אחר כאל אובייקט מקטינה את האנושיות שלנו. העבודה הגדולה שלנו זה לשמור את ההתייחסות האנושית כאל אדם, גם כאשר האדם אבוד לעצמו. זוהי חמלה במובנה הנעלה. 
אך מול אדם אבוד בייאוש יש תגובות נפוצות יותר מחמלה כמו תגובת "המושיע הנואש". ככל שהאדם חסר אנרגיה ואדיש, אנו נעשים יותר פעילים, ככל שהם חסרי רצון אנו נעשים יותר מלאי רצון, ככל שהם מתייאשים אנו מנסים יותר ככל שהם מכשילים יותר תוכניות, אנו מתכננים עוד. אין צורך לומר שמהר מאוד אנו עייפים ומותשים והכעס נכנס לתמונה. כאשר הציפיות הטובות שלנו סוכלו, הזהות שלנו כאנשים עוזרים מועמדת בשאלה ואז נתחיל להאשים את האדם הסובל. נגיד לעצמינו שהבעיה איננה בעזרה שלנו, אלא בכך שאי אפשר לעזור להם. בזמן זה של כעס והאשמות אנחנו בעצם מתחילים להתנהג כמו האדם שניסינו כל כך חזק להציל- בייאוש.
חלק מאיתנו מתפטרים, חלק נעשים קשוחים ועם לב קשה ואחרים נעשים ציניים באופן כרוני. בכולם אנו חיים את הייאוש של עצמנו.
תוכניות שלמות, מערכות הגשת שירותים ומודלים של טיפול מתחילות להתנהג כמו אדם עם בעיות פסיכיאטריות אשר התייאש. תוכנית שנכנעה מוציאה יותר זמן על ניפוי מועמדים מאשר על הזמנת אנשים להשתתף, כללי כניסה נעשים נוקשים כך שהמערכת מרחיקה את האנשים אשר היא אמורה לשרת. 
האם יש אלטרנטיבה? האם עלינו להגיב לייאוש ולאדישות של אנשים עם מגבלות פסיכיאטריות בייאוש ובאדישות שלנו? אני חושבת שיש אלטרנטיבה. האלטרנטיבה לייאוש הינה תקווה. 
אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית מחכים שהסביבה תשתנה כך שהאדם שבתוכנו יוכל לצאת ולגדול. כל אדם שעבר דיאגנוזה כחולה נפש עובר זמן במצב זה של ייסורים ואדישות. להתייאש היא דרך לשרוד בסביבות שוממות ומדכאות אשר נכשלות בלהזין ולתמוך בנו. המטרה שלנו היא לעבור מהישרדות להחלמה. על מנת לעשות זאת הסביבות בהן אנו מבלים את הזמן צריכות להשתנות. אין זה מתפקידנו לשפוט מי יחלים ומי לא יחלים ממחלה נפשית, תפקידנו ליצור סביבת שיקום עם הרבה הזדמנויות לשיפור עצמי. תפקידנו לשאול אנשים עם נכות פסיכיאטריות למה הם זקוקים על מנת לצמוח ולספק להם זאת ואז, לבסוף, תפקידנו לחכות בסבלנות.
איך עושים זאת? יש לי כמה הצעות קונקרטיות:
תחילה עלינו להיות מחויבים לשינוי הסביבה בה אנו מבקשים מאנשים לגדול. השינוי לא יגיע דרך שמות נכונים פוליטית. היחסים הבסיסיים בין אלה שתויגו כחולי נפש ואלה שלא תויגו צריכים להשתנות ולהיות מאופיינים בהדדיות אמיתית, צריך להפסיק נוהגים אכזריים כמו קשירה ובידוד ובאותו זמן לשכנע את האנשים שעינוי זה הינו לטובתם, עלינו להפסיק להפעיל כוח על אנשים שאנחנו עובדים איתם כי התוצאה של זה זו תלות לא בריאה וחוסר אונים נלמד. צריך לחשוב במושגים של "כוח עם" או "ליצור כוח ביחד" במקום "כוח ושליטה על" האנשים אשר אנו עובדים אתם. בדרך זו יחסי הכוח המסורתיים אשר כה דיכאו את האנשים עם מגבלות פסיכיאטריות ישתנו. צריך לשתף את הלקוח בטיפול ולא להחליט מה טוב עבורו.
למשל אני מציעה לבדוק את השאלות הבאות:

האם צרכנים ושורדים, בתוכניות בקהילה ובבתי חולים מעורבים בהערכת עבודת הצוות? בנוסף האם אנו מספקים לצרכן ולשורד כלים ואימון כדי לערוך הערכות אלה?

האם משתפים לקוחות בתכנון הטיפול, והאם התוכניות בשפה מספיק ברורה כך שיבינו את התכנון? האם יש שווים אשר יכולים לבוא לתכנון איתנו? האם יש זמן למשחק תפקידים על מנת לקבל אומץ לדבר ולהעלות שאלות לפני תכנון הטיפול? האם אנו מבינים שלאנשים עם מגבלות פסיכיאטריות יש ידע ומומחיות חשובים כתוצאה ממה שחוו? האם אנחנו מעודדים מקור חשוב זה? האם ישנן קבוצות לעזרה הדדית של שווים?

האם יש שירותים ומקומות אכילה נפרדים לצוות ולמשתמשי התוכנית? אם כן יש לאחד אותם. זהו נידוי ויוצר אזרחים מדרגה שנייה.

מי יכול להשתמש בטלפון? מי מחליט את ההחלטות? אצל מי הכוח האמיתי בתוכנית זו? מידע זה כוח, ונגישות למידע מעצימה. מה המחסומים לנגישות למידע בתוכנית זו?

האם יצרנו סביבה בה הצוות יכול להיות אנושי עם לב אדם? האם יש עלינו פיקוח? אולי ניתן לסייע ליצירת סביבת עבודה יותר אנושית אם נראה את העבודה עם אנשים כמסע בו אנו משפיעים ומושפעים מהאנשים שאנו רוצים לעזור להם?

האם המערכת שלנו מעודדת פסיביות וצייתנות? האם צייתנות נראית כמו תוצאה רצויה?

אנשים לומדים ולפעמים אינם לומדים מכישלונות. עלינו להיזהר ולהבדיל בין אדם אשר לדעתנו עושה טעות ובחירה שגויה לבין אדם אשר באמת בסכנה.

האם יש הזדמנויות לאנשים במערכת בריאות הנפש באמת לשפר את חייהם? האם יש טווח של סידורי מגורים במחיר סביר אשר אדם יכול לבחור ביניהם? האם יש תעסוקה?

אנשים אינם אובייקטים פסיביים אשר אנשי מקצוע אחראיים לשקם אותם. גישה זו שמה את האחריות במקום הלא נכון. היא ממשיכה את האמונה שאיננו אחראים ואיננו יכולים להיות אחראיים לחיינו, להחלטות ולבחירות שלנו. אנחנו יכולים לפעול, ובפעולה לשנות את מצבנו. צריך לגרום לאדם להביא את עצמו לידי החלמה ולא שיקום. מושג ההחלמה שונה משיקום בזה שהוא מדגיש שאנשים אחראיים לחייהם, איננו צריכים להיות קורבנות פסיביים. איננו צריכים להיות "חולים". אנחנו יכולים להפוך לסוכנים פעילים בהחלמה שלנו. לכן כל כך מסוכן להקטין אדם למחלה שלו. אם עומדים על זה שאדם יגיד "אני סכיזופרני" אז למעשה אנחנו עומדים על זה שאדם ישווה את האנושיות שלו למחלה. במעשה הקטנה לא אנושי זה המחלה מקבלת תפקיד מרכזי באישיות של האדם. כשאדם מאמין ש"הוא סכיזופרני" אז הוא חושב שהאישיות שלו זהה למחלה ואז לא נשאר אף אחד שיעשה את העבודה העצומה של החלמה. בגלל זה עלינו תמיד לעזור לאנשים להגיד "אני אובחנתי עם מחלת נפש".

לכל אדם מסע החלמה ייחודי. אני משתמשת במלה החלמה לא רק להחלמה ממחלת נפש, אלא גם מהתוצאות של עוני, של להיות אזרח מדרגה ב', של סטיגמה שהופנמה, של התעללות וטראומה שעברנו גם בידי אנשי מקצוע לעזרה, והשחיקה הנגרמת בידי מערכת בריאות הנפש. 
החלמה אינה מתייחסת לתוצר סופי או תוצאה. החלמה היא תהליך של שינוי בו אדם מקבל את המגבלות שלו ומגלה עולם חדש של אפשרויות. כלומר, החלמה כוללת קבלה של המגבלות שלנו. זהו פרדוקס ההחלמה, שעל ידי הקבלה של מה איננו יכולים להיעשות או להיות אנו מתחילים לגלות מה אנחנו יכולים לעשות. לכן החלמה היא דרך חיים והיא תהליך איטי ומחושב. 

אנחנו ממשיכים בעבודה זו משום שאנו חלק מקשר התקווה ואנחנו רואים בפנים של כל אדם עם בעיות פסיכיאטריות חיים אשר מחכים לאדמה טובה לגדול בה. אנחנו אלה המחויבים ליצירת אותה אדמה."

הרשם לאתר